החלטה בתיק ת"א 31375-01-12

1. בפני בקשה על פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 לחייב את התובע (להלן: המשיב) להפקיד ערובה בסך של 60,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקש.

רקע:

2. ביום 8/10/07 הגיש המבקש, עו"ד במקצועו, תביעה כספית כנגד המשיב (על סך 23,100 ש"ח), שעניינה בהתחייבותו הנטענת של האחרון לתשלום שכר טרחה בגין הכנת כתב הגנה (להלן: ההליך הקודם), במסגרת תביעה שהוגשה כנגד המשיב על ידי קרנית (ת"א 29591/06). 

3. בדיון מיום 14/4/08 שהתקיים במסגרת התיק הקודם, בפני כבוד הרשמת ד. בונדה, קיבלו הצדדים את המלצת כב' הרשמת לפיה, לצורך סילוק מלא וסופי של התביעה, המשיב ישלם לידי המבקש סך של 8,000 ש"ח (כולל מע"מ). עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי שני הצדדים חתמו על ההסכמה דלעיל, וניתן לה תוקף של פסק דין על ידי הרשמת. כן, עולה כי הובהר לצדדים טרם חתימתם שאין הם "חייבים לקבל את הצעת הפשרה ואי הסכמה לא היה בה כדי להשפיע על תוצאות המשפט, אולם לאחר ששקלנו את ההצעה אנו נותנים את הסכמתנו מרצון חופשי".     

4. בתביעה נשוא הבקשה דנן, עותר המשיב לביטול פסק הדין שניתן בהליך הקודם - הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין כאמור. כן, עותר המשיב בתיק דנן לחיוב המבקש בתשלום סך של 400,000 ש"ח בגין טענות לנזקים שונים (פגיעה "בניהול חייו", אובדן עסקאות, פיצוי בגין עוגמת נפש) שנגרמו לו בשל הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו על ידי המבקש בקשר לגביית הסכום עליו הוסכם. במסגרת כתב התביעה נטען, בין היתר, כי בית המשפט לא נתן למשיב את יומו, וכן כי ההסכמה הייתה של הרשמת ושל המבקש בלבד ולא שלו. לעניין חתימתו על ההסכמה, נטען כי היא הייתה "כלאחר יד" עת ראה המשיב כי הוא "נדחק לפינה", ולא נותרה בידו ברירה רבה להסביר את שקרי המבקש (ר' סעיף 21 לכתב התביעה). בכתב התביעה אף צוין כי המשיב תמה על כך שכיצד ייתכן ונעלמו מכב' הרשמת עובדות מכריעות עת "כפתה" עליו להגיע לפשרה (ר' סעיף 23 לתביעה).    

טענות הצדדים:

5. טענותיו של המבקש לחיוב המשיב בערובה במסגרת הבקשה דנן, מתבססות על מספר נימוקים; ראשית, נטען כי טענות המשיב בתביעתו דנן הינן טענות כנגד פגמים שנפלו בהליך השיפוטי, שראויים היו לתקיפה, אם בכלל, במסגרת הליך של ערעור על פסק הדין, ולא במסגרת התביעה דנן. שנית, נטען כי תביעת המשיב הינה במהותה עתירה לעריכתו של "משפט חוזר", אלא שעיון מדוקדק בכתב התביעה אין כל טענה להתקיימות תנאי כלשהו כפי שנקבע בפסיקה, כדוגמת ראיות חדשות. כל טענות המשיב למרמה הועלו במסגרת כתב הגנתו ובתצהירו בהליך הקודם, והיו מונחים בפני כב' הרשמת.

6. בנוסף, נטען כי תביעתו של המשיב דנן הוגשה בשיהוי רב - למעלה משלוש שנים ממועד חתימתם של הצדדים על הצעת הפשרה בהליך הקודם בפני כב' הרשמת, ולמעלה משנתיים לאחר שפסק הדין הוגש על ידי המבקש לביצוע בהוצאה לפועל. שיהוי זה, עלול לגרום למקש נזק ראייתי כבד להוכחות העובדות והשתלשלות האירועים לביסוס טענותיו בהליך הקודם. כן, נטען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב אגב ניצול הליכי משפט, וזאת לאור השלמתו עם פסק הדין שניתן בהסכמה, שבאו לידי ביטוי בהצעות שונות על ידי מתווכים מטעמו לתשלום סכום פסק הדין, וכן בתשלום בפועל של חלק מהחוב הפסוק בהוצאה לפועל.   

7. לעניין הסכומים הנתבעים מצד המשיב נטען כי המדובר בתביעות סרק, ללא כל פירוט מהותי וללא כל ביסוס. מכל מקום, באם המשיב נאלץ לסגור את עסקו או שהיה לו 'שם טוב' בעבר, הרי שהוא נפגע אם בכלל, בשל התנהלותו עצמו והסתבכותו בחובות והליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדו על ידי נושים אחרים.     

8. המשיב טוען מנגד, המבקש הינו עו"ד ממולח אשר מנסה בכל כוחו להקשות ולהתיש את המשיב ולהצר את צעדיו. בעצם אי קבלת מענה למהות התביעה, אין כדי לקבוע כי סיכוייה קלושים, ודי בכך כדי לדחות את טענות המבקש. לא ייתכן כי הפקדת הערובה תהא הגורם שימנע מחסרי אמצעים להשיג את הצדק הנדרש. במקום להלין ולהטיל דופי במשיב ובפעולותיו, על המבקש "להתאמץ" וליתן מענה למהות התביעה שהינה הטעיית בית המשפט ומסירת תצהיר "שאינו מחובר עם המציאות".     

דיון והכרעה:

9. סמכותו של בית המשפט לחייב תובע, יחיד או חברה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כתנאי לניהול התובענה מעוגנת בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

10. עיקר תכליתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי הוא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כאשר סיכויי ההליך קלושים. במסגרת בחינת תחולתה של תקנה זו יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע שלא לצאת נפסד ככל שהתביעה כנגדו תידחה. בנוסף, לבחינת שאלת סיכויי ההליך, יש לבחון בנוסף את מורכבותו, מהות הצדדים ומידת תום הלב בנקיטת ההליך. בנוסף, נקבע כי על הנתבע מוטל נטל השכנוע להראות כי מצבו הכלכלי של התובע-היחיד מצדיק את חיובו בערובה (ר' רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם במאגרים, 2009],

11. לאחר שעיינתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, להתקבל.

12. שאלת סיכויי ההליך; לשם הכרעה בבקשה על המבקש להוכיח כאמור, כי סיכויי התובענה קלושים. בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה "ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד" (ר' רע"א 10376/07  לעיל).

13. במקרה דנן, לאור אופי הטענות והסעדים המבוקשים, בחינת שאלת סיכויי התביעה, הגם שטרם נשמעו הראיות בתיק, מצביעה לכאורה על כך כי סיכויי התביעה הינם קלושים.

14. כך, ביחס לעתירתו המרכזית של המשיב לביטול פסק הדין נשוא ההליך הקודם בשל, בין היתר, "כפייה" של הרשמת להסכמה, הרי שגם בשלב מקדמי זה, אין להתעלם מטענתו העקרונית של המבקש, לפיה המדובר בטענה ל"פגמים" שנפלו בהליך השיפוטי, מבלי שהוגש כל ערעור על פסק הדין ו/או בקשה לביטולו, בזמן אמת. הטענות מועלות כשלוש שנים מאוחר יותר, לאחר ניהול הליכי הוצל"פ, במסגרת התביעה דנן. המשיב ,במסגרת תגובתו, אינו ממש מתמודד עם טענות כבדות משקל אלה. טענתו של המבקש לפיה תביעת המשיב הינה במהותה בקשה לקיום "משפט חוזר", משקפת את המציאות המוצגת.

15. כן הסעדים הכספיים המבוקשים (המגיעים לטענת התובע לכדי סך של קצת פחות מ-400,000 ש"ח ! ), מתבססים על הליכי הוצאה לפועל שהנתבע נקט כנגד המשיב לגביית החוב הפסוק שהינו כאמור תולדה של הסכמת הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. אף בשעה שבהמ"ש  נעתר לתביעה לביטול פס"ד "מוסכם" (מקרים חריגים ויוצאי דופן בפני עצמם), אין המדובר בביטול למפרע ואין בביטול לשלול את חוקיות הצעדים שננקטו על פי דין לאכוף את פסק הדין, שעה שפסק הדין עמד בתוקפו. כן ,ספק בעיני אם כלל יהיה ניתן להוכיח כל קשר סיבתי בין פתיחת תיק ההוצל"פ בו נקט המבקש לבין הנזקים הנרחבים להם טוען התובע וזאת לנוכח הצהרתו בבקשתו לפטור מאגרה לפיה ישנם מספר תיקים שנפתחו כנגד בהוצאה לפועל.